תחילת נובמבר, שנת 2012, חום אימים בחוץ, אני, המצלמה ושלושים ש"ח פחות בארנק בגלל בעיות החנייה הרגילות, מגיעים סוף כול סוף לרחוב אלנבי.
אפור, אנשים פשוטים, עובדים זרים, קיוסקים, חנות צעצועים עצובה, חנות של חליפות משנות החמישים אחורה, חנות של מזוודות לאנשים שבחיים לא יצליחו לנסוע לחו"ל והפסאז' המוכר. נראה ששום דבר לא השתנה.
הסיפור על העו"ד שלא רצה להיות עו"ד
כשעמדתי בכניסה לפסאז' העלוב הזה, נזכרתי לפתע שפעם עבדתי כאן, לפני יותר מעשור שנים הייתי כאן בתפקיד המזכירה של עו"ד, זאת אמנם הייתה אחת העבודות הראשונות הרציניות שלי (אם נשים את המלצרות והברמניות בצד) אבל זאת גם הייתה אחת העבודות ההזויות ביותר.
משרד עורכי הדין שבו עבדתי היה מורכב בעצם משני חדרים שבהם עבדו, שכם אל שכם, אב ובנו.
האב עורך דין מבוגר, מכובד ומלא חשיבות עצמית שאהב להתעמר במזכירה הזקנה שלו והבן הצעיר שלא רצה בכלל להיות עורך דין, אבל פחד מאוד ממה שאבא יגיד.
האבא המכובד לבוש בחליפת נפתלין, היה מגיע בכול בוקר לחדרו ובודק את חודי העפרונות שעל השולחן שלו, מדובר בעשרות עפרונות, והאבא היה זקוק משום מה לכולם מחודדים עד זוב דם ו
אם חלילה המזכירה האומללה הייתה שוכחת או שהחוד לא היה מספיק חד, היא הייתה חוטפת על הראש בדרך המיוחדת שבה עורכי דין נפוחים נוגשים במזכירות מפוחדות. יש המון כאלו, לידיעתכם.
קצת טיפש והרבה נפוח
אני עבדתי אצל הבן שהיה קצת טיפש והרבה נפוח, אבל אלו לא היו הבעיות העיקריות שלו, הייתה לו בעיה אחת גדולה מאוד –
ריח רע מהפה, לא ריח קטן כזה שנשאר לך בפה לאחר שאתה מסיים איזה סביח טוב, אלא ריח נוראי של ריקבון.
כמובן שהמשרד היה קטן וכמובן שהעו"ד הזה התעקש לשבת קרוב אליי ולהקריא לי מסמכים, כשהבל פיו המחריד מאיים לחנוק אותי. באותם רגעים עליזים דמיינתי כיצד אני דוחפת לתוך פיו משחת שיניים מלוא השפופרת.
כוח קטן, מזכירה אומללה ועו"ד שיכול להרוג אלף זבובים בפיהוק אחד
דמיינו לעצמכם כוך קטן, מזכירה אומללה ועו"ד שיכול להרוג אלף זבובים בפיהוק אחד – אכן תמונת מצב לא נעימה. פזרתי על השולחן שלי סוכריות מציצה בשלל טעמים שונים, הצעתי לו מסטיקים בקצב שאלכוהליסט מתחנן לכוס הבירה שלו, אבל הוא סרב לקחת כי
"יש לי דלקת חניכיים חזקה ורופא השיניים המליץ לי לא לאכול מסטיקים או סוכריות". נשבעתי לעצמי למצוא את רופא השיניים הזה
שגזר סבל בל יתואר על כל אלו שנאלצו לשהות בסביבת העו"ד.
למזלי עורך הדין, שלא רצה בכלל להיות עורך דין עשה כול שביכולתו להיות כמה שפחות במשרד, תמיד היו לו סידורים במקומות מסתוריים, כך שחוץ משעה אחת ביום פחות או יותר,
הייתי לבד משמונה בבוקר עד ארבע אחרי הצהריים. ולא סתם לבד אלא בלי אינטרנט.
ציירתי, סרגתי, פתרתי תשחצים, עשיתי קולאז'ים משאריות של מגזינים צבעוניים (באמת שעשיתי את כול אלו והרבה יותר).
סגרתי את הדלת של המשרד בצהריים, חיברתי שני כיסאות זה לזה והלכתי לישון
ושם בתוך השעמום האין סופי הזה גליתי שאני אוהבת לכתוב סיפורים...
