תחילת נובמבר, שנת 2012, חום אימים בחוץ, אני, המצלמה ושלושים ש"ח פחות בארנק בגלל בעיות החנייה הרגילות, מגיעים סוף כול סוף לרחוב אלנבי.
אפור, אנשים פשוטים, עובדים זרים, קיוסקים, חנות צעצועים עצובה, חנות של חליפות משנות החמישים אחורה, חנות של מזוודות לאנשים שבחיים לא יצליחו לנסוע לחו"ל והפסאז' המוכר. נראה ששום דבר לא השתנה.
הסיפור על העו"ד שלא רצה להיות עו"ד
כשעמדתי בכניסה לפסאז' העלוב הזה, נזכרתי לפתע שפעם עבדתי כאן, לפני יותר מעשור שנים הייתי כאן בתפקיד המזכירה של עו"ד, זאת אמנם הייתה אחת העבודות הראשונות הרציניות שלי (אם נשים את המלצרות והברמניות בצד) אבל זאת גם הייתה אחת העבודות ההזויות ביותר.
משרד עורכי הדין שבו עבדתי היה מורכב בעצם משני חדרים שבהם עבדו, שכם אל שכם, אב ובנו.
האב עורך דין מבוגר, מכובד ומלא חשיבות עצמית שאהב להתעמר במזכירה הזקנה שלו והבן הצעיר שלא רצה בכלל להיות עורך דין, אבל פחד מאוד ממה שאבא יגיד.
האבא המכובד לבוש בחליפת נפתלין, היה מגיע בכול בוקר לחדרו ובודק את חודי העפרונות שעל השולחן שלו, מדובר בעשרות עפרונות, והאבא היה זקוק משום מה לכולם מחודדים עד זוב דם ו
אם חלילה המזכירה האומללה הייתה שוכחת או שהחוד לא היה מספיק חד, היא הייתה חוטפת על הראש בדרך המיוחדת שבה עורכי דין נפוחים נוגשים במזכירות מפוחדות. יש המון כאלו, לידיעתכם.
קצת טיפש והרבה נפוח
אני עבדתי אצל הבן שהיה קצת טיפש והרבה נפוח, אבל אלו לא היו הבעיות העיקריות שלו, הייתה לו בעיה אחת גדולה מאוד –
ריח רע מהפה, לא ריח קטן כזה שנשאר לך בפה לאחר שאתה מסיים איזה סביח טוב, אלא ריח נוראי של ריקבון.
כמובן שהמשרד היה קטן וכמובן שהעו"ד הזה התעקש לשבת קרוב אליי ולהקריא לי מסמכים, כשהבל פיו המחריד מאיים לחנוק אותי. באותם רגעים עליזים דמיינתי כיצד אני דוחפת לתוך פיו משחת שיניים מלוא השפופרת.
כוח קטן, מזכירה אומללה ועו"ד שיכול להרוג אלף זבובים בפיהוק אחד
דמיינו לעצמכם כוך קטן, מזכירה אומללה ועו"ד שיכול להרוג אלף זבובים בפיהוק אחד – אכן תמונת מצב לא נעימה. פזרתי על השולחן שלי סוכריות מציצה בשלל טעמים שונים, הצעתי לו מסטיקים בקצב שאלכוהליסט מתחנן לכוס הבירה שלו, אבל הוא סרב לקחת כי
"יש לי דלקת חניכיים חזקה ורופא השיניים המליץ לי לא לאכול מסטיקים או סוכריות". נשבעתי לעצמי למצוא את רופא השיניים הזה
שגזר סבל בל יתואר על כל אלו שנאלצו לשהות בסביבת העו"ד.
למזלי עורך הדין, שלא רצה בכלל להיות עורך דין עשה כול שביכולתו להיות כמה שפחות במשרד, תמיד היו לו סידורים במקומות מסתוריים, כך שחוץ משעה אחת ביום פחות או יותר,
הייתי לבד משמונה בבוקר עד ארבע אחרי הצהריים. ולא סתם לבד אלא בלי אינטרנט.
ציירתי, סרגתי, פתרתי תשחצים, עשיתי קולאז'ים משאריות של מגזינים צבעוניים (באמת שעשיתי את כול אלו והרבה יותר).
סגרתי את הדלת של המשרד בצהריים, חיברתי שני כיסאות זה לזה והלכתי לישון
ושם בתוך השעמום האין סופי הזה גליתי שאני אוהבת לכתוב סיפורים...
מבחינתי קריאה של ספר טוב באמת היא כמו התחלה של אהבה חדשה, הדפים הראשונים מרגשים ומפתיעים, אחר-כך יש תהליך של היכרות מעמיקה עם היצירה שמובילה לחברות אמיצה.
ומה שנותר בסוף היא האכזבה שזה נגמר, אבל גם הידיעה שלא
רק שאני אזכור את הספר הזה... מחכים לי עוד המון ספרים מדהימים בספרייה או בחנות הספרים...
כל מי שמכור לספרים בכלל ולספרים משומשים בפרט, יודע שאחד המקומות הטובים ביותר בארץ למצוא - לא רק ספרים משומשים - אלא גם המלצות נהדרות הוא ב"דוסטוייבסקי" באלנבי. סולי הבעלים של החנות הצליח לעמוד באתגר שהעמדתי בפניו ולמצוא לי ספר ישן נושן "מלאכת יד" של בתיה עוזיאל.
בחנות של סולי אפשר פשוט להיות ולנשום את הכמות העצומה של הספרים. עזבו אתכם מסטימצקי או מצומת ספרים שמציגות בפניכם רק את הספרים האחרונים ביותר - כלומר את הספרים שמככבים על המדף חודש או חודשיים ואז נקברים בתהום הנשייה. בואו לחנות של סולי ותקחו לעצמכם כמה קלאסיקות נשכחות, אולי איזה ג'יין אוסטין, איין ראנד, ז'ול וורן, קפקא..
מבצע או לא מבצע, אלו הספרים שבאמת יכולים ללוות אותנו כול החיים..
