[גם לציפורים יש כריזמה?]

אני יושבת מולה ומרגישה איך לאט לאט הפרויקט הזה חומק מבין אצבעות ידיי. לפני דקה הוא היה אצלי בכיס, מגרגר בהנאה כמו חתול מרוצה ואילו עכשיו, בשבריר של חוסר תשומת לב, הפרויקט הזה, שהתיישב לי בול עם לוח הזמנים עם ההכנסה החודשית - והכי חשוב - עם העניין, חומק לו... וזה לא שלא היו לי את הכישורים, וזה לא שלא עשיתי שיעורי בית וזה לא שלא היו לי את כל התשובות הנכונות ואפילו לא בגלל ששתי המראיינות שמולי היו נשים... פשוט איכשהו איבדתי את זה, את ניצוץ הכריזמה. ולמרות שראיתי את רגע הנפילה שועט לעברי בצחוק פרוע, לא יכולתי לעצור אותו, ובאין ברירה חוויתי בלקהאוט של כריזמה. הפרויקט ברח. והנשים המכובדות שמולי יחזרו אליי עם מכתב שלילה מנומס והן אפילו לא יידעו להגדיר בינן לבין עצמן מדוע אני לא, וההיא שהייתה לפניי כן... במכונית, בדרך חזרה הביתה, כשניסיתי להבין מדוע נכשלתי, נזכרתי בבחור כריזמטי מאוד שפגשתי בטיול שלי להודו. לבחור הזה הייתה מנה גדושה של כריזמה... הבחורות לטשו בו עיניים חולמניות, הבחורים הלכו אחריו בהסכמה שבשתיקה שהוא מנהיג אלפא של להקת המסטולים. אני שכבר מצאתי את אהבת חיי, התבלבלתי קצת לידו. ואפילו חברתי הטובה לאותה הרפתקה, שידעה בכול נימי נפשה שהמין הנשי הוא התשוקה שלה, גילתה לדאבונה שהיא נמשכת גם אליו. וכך הסתובב לו, מלך הכריזמה מוקף בעדת מעריציו והילה גדולה של ביטחון עצמי מלווה אותו בנאמנות לכול מקום. טיילנו ביחד מספר שבועות, ויום אחר יום ראיתי כיצד אנשים זרים נמשכים אליו כאילו היה הסוטול הכי טוב שהם יכלו לבקש לעצמם. חזיתי בהישגיו שהגיעו ללא מאמץ מצדו. וראיתי כיצד הוא נשאר מעל כולם בחיוך מדושן של אחד שגילה את סוד החיים הטובים. מספר חודשים לאחר החזרה למציאות, כשהגעתי באחד מימי השישי לים, כדי לפגוש את החברה מהודו שתופפו מול השקיעה כמחווה לימי הודו העליזים, ראיתי את מר כריזמה, אבל להפתעתי הרבה משהו השתנה בו... מבחינת המראה החיצוני הוא לא השתנה בכלל, הגוף הרזה המשיך להיות רזה, השיער הארוך נשאר רך ומתולתל, אותם נמשים מדליקים על הפנים. אפילו החיוך נשאר, אבל לא הייתה שם שום כריזמה, אפילו לא קמצוץ אבק של כריזמה... פתאום אני עומדת מול בחור רגיל לחלוטין... "מה קרה לך?" רציתי לשאול אותו, אבל לא יכולתי. איך שואלים מישהו איפה ואיך הוא איבד את הכריזמה שלו. אני בטוחה שגם הוא הרגיש שמשהו השתנה אצלו, אולי הוא לא הבחין ברגע שבו המציאות היומיומית כרסמה לו בכריזמה, אבל אין ספק שהוא שם לב שאנשים מתייחסים אליו אחרת. שפתאום מלהיות המלך הוא הפך לאחד כמו כולם... האם זאת הייתה מחשבה חדשה שהורידה אותו מהענן? האם זאת תקווה שהתנפצה? או פשוט המעבר מטיול חסר דאגות לבגרות הישראלית? והשאלה הכי חשובה, האם ניתן להחזיר את הכריזמה האובדת? אני יודעת שכן, משום שמאז אותו פרויקט שחמק לו מבין אצבעותיי, אני מאוד מודעת למחשבות שלי במהלך כל אותה פגישה ואני משתדלת להיות הכי מרוכזת שאפשר ולא לתת לאף מחשבה מטרידה להציק לי. כך אני מצליחה להחזיק את הכריזמה אצלי, למשך כל הפגישה... ואם אני מאבדת פרויקטים יש לכך שתי סיבות עיקריות: אני לא מתאימה לפרויקט, מבחינת הידע או הדרישות. הם לא מוכנים לשלם לי את המחיר שאני רוצה. ועם שתי הסיבות האלו אני בהחלט יכולה לחיות בשלום...