[גם לציפורים יש כריזמה?]

אני יושבת מולה ומרגישה איך לאט לאט הפרויקט הזה חומק מבין אצבעות ידיי. לפני דקה הוא היה אצלי בכיס, מגרגר בהנאה כמו חתול מרוצה ואילו עכשיו, בשבריר של חוסר תשומת לב, הפרויקט הזה, שהתיישב לי בול עם לוח הזמנים עם ההכנסה החודשית - והכי חשוב - עם העניין, חומק לו... וזה לא שלא היו לי את הכישורים, וזה לא שלא עשיתי שיעורי בית וזה לא שלא היו לי את כל התשובות הנכונות ואפילו לא בגלל ששתי המראיינות שמולי היו נשים... פשוט איכשהו איבדתי את זה, את ניצוץ הכריזמה. ולמרות שראיתי את רגע הנפילה שועט לעברי בצחוק פרוע, לא יכולתי לעצור אותו, ובאין ברירה חוויתי בלקהאוט של כריזמה. הפרויקט ברח. והנשים המכובדות שמולי יחזרו אליי עם מכתב שלילה מנומס והן אפילו לא יידעו להגדיר בינן לבין עצמן מדוע אני לא, וההיא שהייתה לפניי כן... במכונית, בדרך חזרה הביתה, כשניסיתי להבין מדוע נכשלתי, נזכרתי בבחור כריזמטי מאוד שפגשתי בטיול שלי להודו. לבחור הזה הייתה מנה גדושה של כריזמה... הבחורות לטשו בו עיניים חולמניות, הבחורים הלכו אחריו בהסכמה שבשתיקה שהוא מנהיג אלפא של להקת המסטולים. אני שכבר מצאתי את אהבת חיי, התבלבלתי קצת לידו. ואפילו חברתי הטובה לאותה הרפתקה, שידעה בכול נימי נפשה שהמין הנשי הוא התשוקה שלה, גילתה לדאבונה שהיא נמשכת גם אליו. וכך הסתובב לו, מלך הכריזמה מוקף בעדת מעריציו והילה גדולה של ביטחון עצמי מלווה אותו בנאמנות לכול מקום. טיילנו ביחד מספר שבועות, ויום אחר יום ראיתי כיצד אנשים זרים נמשכים אליו כאילו היה הסוטול הכי טוב שהם יכלו לבקש לעצמם. חזיתי בהישגיו שהגיעו ללא מאמץ מצדו. וראיתי כיצד הוא נשאר מעל כולם בחיוך מדושן של אחד שגילה את סוד החיים הטובים. מספר חודשים לאחר החזרה למציאות, כשהגעתי באחד מימי השישי לים, כדי לפגוש את החברה מהודו שתופפו מול השקיעה כמחווה לימי הודו העליזים, ראיתי את מר כריזמה, אבל להפתעתי הרבה משהו השתנה בו... מבחינת המראה החיצוני הוא לא השתנה בכלל, הגוף הרזה המשיך להיות רזה, השיער הארוך נשאר רך ומתולתל, אותם נמשים מדליקים על הפנים. אפילו החיוך נשאר, אבל לא הייתה שם שום כריזמה, אפילו לא קמצוץ אבק של כריזמה... פתאום אני עומדת מול בחור רגיל לחלוטין... "מה קרה לך?" רציתי לשאול אותו, אבל לא יכולתי. איך שואלים מישהו איפה ואיך הוא איבד את הכריזמה שלו. אני בטוחה שגם הוא הרגיש שמשהו השתנה אצלו, אולי הוא לא הבחין ברגע שבו המציאות היומיומית כרסמה לו בכריזמה, אבל אין ספק שהוא שם לב שאנשים מתייחסים אליו אחרת. שפתאום מלהיות המלך הוא הפך לאחד כמו כולם... האם זאת הייתה מחשבה חדשה שהורידה אותו מהענן? האם זאת תקווה שהתנפצה? או פשוט המעבר מטיול חסר דאגות לבגרות הישראלית? והשאלה הכי חשובה, האם ניתן להחזיר את הכריזמה האובדת? אני יודעת שכן, משום שמאז אותו פרויקט שחמק לו מבין אצבעותיי, אני מאוד מודעת למחשבות שלי במהלך כל אותה פגישה ואני משתדלת להיות הכי מרוכזת שאפשר ולא לתת לאף מחשבה מטרידה להציק לי. כך אני מצליחה להחזיק את הכריזמה אצלי, למשך כל הפגישה... ואם אני מאבדת פרויקטים יש לכך שתי סיבות עיקריות: אני לא מתאימה לפרויקט, מבחינת הידע או הדרישות. הם לא מוכנים לשלם לי את המחיר שאני רוצה. ועם שתי הסיבות האלו אני בהחלט יכולה לחיות בשלום...

תחילת נובמבר, שנת 2012, חום אימים בחוץ, אני, המצלמה ושלושים ש"ח פחות בארנק בגלל בעיות החנייה הרגילות, מגיעים סוף כול סוף לרחוב אלנבי. אפור, אנשים פשוטים, עובדים זרים, קיוסקים, חנות צעצועים עצובה, חנות של חליפות משנות החמישים אחורה, חנות של מזוודות לאנשים שבחיים לא יצליחו לנסוע לחו"ל והפסאז' המוכר. נראה ששום דבר לא השתנה.

הסיפור על העו"ד שלא רצה להיות עו"ד 

כשעמדתי בכניסה לפסאז' העלוב הזה, נזכרתי לפתע שפעם עבדתי כאן, לפני יותר מעשור שנים הייתי כאן בתפקיד המזכירה של עו"ד, זאת אמנם הייתה אחת העבודות הראשונות הרציניות שלי (אם נשים את המלצרות והברמניות בצד) אבל זאת גם הייתה אחת העבודות ההזויות ביותר. משרד עורכי הדין שבו עבדתי היה מורכב בעצם משני חדרים שבהם עבדו, שכם אל שכם, אב ובנו. האב עורך דין מבוגר, מכובד ומלא חשיבות עצמית שאהב להתעמר במזכירה הזקנה שלו והבן הצעיר שלא רצה בכלל להיות עורך דין, אבל פחד מאוד ממה שאבא יגיד. האבא המכובד לבוש בחליפת נפתלין, היה מגיע בכול בוקר לחדרו ובודק את חודי העפרונות שעל השולחן שלו, מדובר בעשרות עפרונות, והאבא היה זקוק משום מה לכולם מחודדים עד זוב דם ואם חלילה המזכירה האומללה הייתה שוכחת או שהחוד לא היה מספיק חד, היא הייתה חוטפת על הראש בדרך המיוחדת שבה  עורכי דין נפוחים נוגשים במזכירות מפוחדות. יש המון כאלו, לידיעתכם.

קצת טיפש והרבה נפוח

אני עבדתי אצל הבן שהיה קצת טיפש והרבה נפוח, אבל אלו לא היו הבעיות העיקריות שלו, הייתה לו בעיה אחת גדולה מאוד – ריח רע מהפה, לא ריח קטן כזה שנשאר לך בפה לאחר שאתה מסיים איזה סביח טוב, אלא ריח נוראי של ריקבון. כמובן שהמשרד היה קטן וכמובן שהעו"ד הזה התעקש לשבת קרוב אליי ולהקריא לי מסמכים, כשהבל פיו המחריד מאיים לחנוק אותי. באותם רגעים עליזים דמיינתי כיצד אני דוחפת לתוך פיו משחת שיניים מלוא השפופרת.

כוח קטן, מזכירה אומללה ועו"ד שיכול להרוג אלף זבובים בפיהוק אחד

דמיינו לעצמכם כוך קטן, מזכירה אומללה ועו"ד שיכול להרוג אלף זבובים בפיהוק אחד – אכן תמונת מצב לא נעימה. פזרתי על השולחן שלי סוכריות מציצה בשלל טעמים שונים, הצעתי לו מסטיקים בקצב שאלכוהליסט מתחנן לכוס הבירה שלו, אבל הוא סרב לקחת כי "יש לי דלקת חניכיים חזקה ורופא השיניים המליץ לי לא לאכול מסטיקים או סוכריות". נשבעתי לעצמי למצוא את רופא השיניים הזה שגזר סבל בל יתואר על כל אלו שנאלצו לשהות בסביבת העו"ד. למזלי עורך הדין, שלא רצה בכלל להיות עורך דין עשה כול שביכולתו להיות כמה שפחות במשרד, תמיד היו לו סידורים במקומות מסתוריים, כך שחוץ משעה אחת ביום פחות או יותר, הייתי לבד משמונה בבוקר עד ארבע אחרי הצהריים. ולא סתם לבד אלא בלי אינטרנט. ציירתי, סרגתי, פתרתי תשחצים, עשיתי קולאז'ים משאריות של מגזינים צבעוניים (באמת שעשיתי את כול אלו והרבה יותר). סגרתי את הדלת של המשרד בצהריים, חיברתי שני כיסאות זה לזה והלכתי לישון ושם בתוך השעמום האין סופי הזה גליתי שאני אוהבת לכתוב סיפורים...    

במילים אלו נולד הבלוג הזה - "אני נוסעת בכביש 5 (רק נסיעה תיאורטית, עדיין לא מצאתי את הפתרון שיאפשר לי לכתוב תוך כדי נסיעה) לכיוון רחוב אלנבי בת"א הרחוב הראשון שעליו אני כותבת בבלוג החדש שלי "עיר, רחוב, בלוג" (אני אצטרך למצוא לו שם מרתק יותר). זה היום הראשון שלי בדרכים ועל הבלוג חשבתי רק אתמול בצהריים, לאחר ששוב התמלאתי אימה לנוכח העובדה שיש לי פחות עבודה ממה שרציתי וגם קצת בחילה למקרא בלוגים משעממים שעוסקים רק בקידום מוצר מסוים, קידום מילת מפתח, או קידום אתר.. אפשר לחשוב שכול הבלוגרים בישראל סובלים מפחד רחוב, או חרדת מציאות שהם שמונעת מהם לצאת אל מחוץ לכותלי המחשב שלהם.. אבל אם נודה על האמת, הסיבה למחזור החומרים היא הרבה יותר פשוטה: התשלום הזעום שהבלוגרים לפרנסתם מקבלים עבור התכנים שלהם, לא מאפשר להם לבזבז יותר מרבע שעה על פוסט - אבל זה כבר שייך למאבק אחר. אז נמאס לי לקרוא חומרים לא רלוונטיים, לא מקוריים וגם לא מעניינים, נמאס לי גם לקרוא מדריכים מטופשים שכתבו אנשים עוד יותר טיפשים ואין לי שום כוונה לפתוח אתר חדש רק בשביל להעלות גירה על חומרים שמישהו אחר כבר טחן. מה שחסר לאינטרנט בארץ, ארץ נפלאה לאלו שמחפשים קיצורי דרך, היא העולם בחוץ ובעיקר האנשים שבו ואני שאין לי שום תעודת עיתונאי, שום השכלה רלוונטית בתחום, אלא את רק היכולת לכתוב ולדבר עם אנשים הולכת להיות זאת שתעשה את המהפכה הזאת. אבל איך בעצם? ממה להתחיל? החלטתי להתחיל מהתחלה וההתחלה היא האות א' והשם הראשון שעלה לי לראש זה "אלנבי", בטח שהיה עדיף "אוסטרליה", אולי אפילו אילת, אבל אף אחד כרגע לא הולך לשלם לי הרעיון החדש הזה – אז נשארתי עם אלנבי הרחוב הישן, האפור והמדכא..           למה לא בעצם? זאת הייתה ההתחלה, למחרת כבר ניכנס לי לקוח חדש והאתר נזנח, עד לרגעים אלו ממש... 

כל הזכויות שמורות לשירה רייז משולם

 

דף זה יכול להיות מוקדש לכם או לעסק שלכם

לכול אחד מאיתנו יש סיפור לספר, משהו מיוחד שהוא היה רוצה להגיד לאחרים, בנוגע לעצמו, בנוגע לעסק שלו, ניסיון מעניין שהוא רוצה לחלוק, דעה או חוויה.. אבל הוא עדיין לא מצא את הבמה שלו.

זאת הבמה שלכם

באמצעות סיקור העסק שלכם או באמצעות ריאיון אישי תוכלו לשתף את האחרים בכול דבר שאתם רוצים.

להזמנת ראיון אישי התקשרו אליי - 054-5798708